״אוף, למה אין כזה לתינוקות?״

השאלה הזאת עלתה בראשה של נעמה משיח ערב אחד, מול כתבה בחדשות על אדם שה־Apple Watch שלו זיהה מדדים חריגים והתריע על בעיה רפואית. ״כל כך קינאתי שיש משהו שעוקב אחרי המדדים שלו והוא מזהה שמשהו חריג קורה״, היא אומרת. באותו שלב היא לא חיפשה רעיון לסטארטאפ, אלא דרך לדעת אם בנה נמצא במצוקה כשהיא אינה לצדו.

הצורך הזה נולד כשהבן הבכור שלה היה בן כחצי שנה. משיח חזרה מחופשת הלידה והכניסה אותו למעון, אך במהרה הרגישה שמשהו השתנה: תינוק שהיה רגוע החל להתעורר בלילות בצרחות. בהקלטה שהכניסה למעון שמעה אותו בוכה מבלי שקיבל מענה, גם כשהצוות היה סביבו. היא הוציאה אותו מהמעון ויצאה שוב לחל״ת, אך השאלה כיצד תוכל לשלוח אותו למסגרת חדשה ולהיות בטוחה שהפעם הכול בסדר נותרה פתוחה.

״התחלתי להריץ תרחישי אימים בראש״, היא מספרת. ״אז מה אני אעשה? אני אשאר איתו בבית? ועד מתי? עד שהוא ידבר?״

עד אותה נקודה, מסלולה המקצועי של משיח היה רחוק מעולם הסטארטאפים. היא למדה הנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון במסגרת העתודה ושירתה בחיל האוויר כעשר שנים. היא הגיעה לדרגת רב־סרן, ובתפקידה האחרון הובילה פרויקט עבור משרד הביטחון בתקציב של כ־80 מיליון דולר. ״הייתי ממש בכיוון של long run״, היא אומרת.

מאותו ערב החלה לחפש פתרון באובססיביות, אך מצאה בעיקר מוצרים לניטור שינה ומוות בעריסה לשימוש ביתי. היא חיפשה דבר אחר: צמיד שהילד יוכל לענוד גם בגן, שיעקוב אחר מדדי הגוף שלו ויתריע כשמשהו חריג קורה.

כשהבינה שאין מוצר כזה, היא התחילה לאפיין את הפתרון בעצמה. ״זה היה אותי, נעמה, את הבן שלי רן, בן חצי שנה, איתי על הידיים, ולפטופ״.

הפוסט שלא השאיר דרך חזרה

תוך כדי העבודה על האפיון עלה בה ספק: אולי היא היחידה שמרגישה צורך בדבר כזה. ״עלה לי איזה קול קטן בראש שאומר לי: אולי את סתם אמא משוגעת״, היא אומרת. במקום להישאר עם הספק, היא החליטה לבדוק אותו. משיח כתבה פוסט בקבוצת הורים בפייסבוק, סיפרה מה קרה לבנה, תיארה את הרעיון ושאלה אם אחרים היו משתמשים במוצר כזה, או שהיא באמת היחידה.

הפוסט התפוצץ. הגיעו אלפי תגובות, ואחריהן גם פניות מחדשות 12, חדשות 13, רדיו ועיתונות. הורים כתבו לה שהם לא רוצים את המוצר מחר, אלא ״אתמול״. באותו רגע היה לה רק רעיון והתחלה של אפיון, אבל מבחינתה היקף התגובות סימן נקודת אל־חזור. ״הבנתי שאני כבר מחויבת לכל האנשים האלה שנדלקו על הרעיון הזה״, היא אומרת.

בעקבות התגובות הודיעה שלא תחזור לחיל האוויר וביקשה לסיים את החוזה. היא ובעלה נערכו לתקופה לא ידועה בלי משכורת קבועה ובלי ודאות שהרעיון יהפוך לחברה. ההיענות לפוסט יצרה מבחינתה מחויבות כלפי ההורים שפנו אליה, אך המניע נותר אישי. ״הייתה לי משימה״, היא אומרת. ״לא יכולתי לתת למה שהילד שלי עבר פשוט להתאדות ולהגיד: טוב, קורה״.

בהמשך פתחה קמפיין ב־Headstart, פלטפורמת מימון ההמונים הישראלית. היא גייסה בו כ־100 אלף שקלים. הכסף לא נועד לממן את הפעילות השוטפת של החברה, אלא לבנות אבטיפוס ראשון ולהראות שהרעיון יכול להפוך למערכת עובדת.

כמעט שנתיים בלי השקעה ובלי משכורת

ככל שהרעיון נחשף, החלו להגיע פניות גם ממשפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים, אנשים עם מוגבלויות, קשישים ואנשים עם פוסט־טראומה. משיח הבינה שהבעיה רחבה יותר מתינוקות: יש מצבים רבים שבהם אדם אינו מצליח לתקשר בזמן אמת את המצוקה שלו. הכיוון הטכנולוגי התחדד בהתאם: ללמוד את המדדים הפיזיולוגיים האופייניים לכל משתמש, מעין ״טביעת אצבע רגשית״, לזהות עלייה בסטרס ביחס לדפוס האישי שלו ולהתריע בזמן אמת לגורמים טיפוליים על הידרדרות, עוד לפני שהיא מתפתחת למשבר.

משיח התחילה לפנות לארגוני בריאות ושיקום וצברה LOIs, מכתבי כוונות מגופים שזיהו את הצורך והתעניינו בפתרון. במקביל למדה איך מקימים סטארטאפ. כשנשאלת כיצד ידעה מה לעשות, תשובתה כנה: ״לא ידעתי״. היא התייעצה עם יזמים, קראה ולמדה תוך כדי תנועה. מהלימודים בטכניון לקחה בעיקר את היכולת ״לדעת איך ללמוד לבד״.

בתקופה הזאת היא התקדמה בלי השקעה ובלי משכורת, כשבינתיים נולדה לה ילדה נוספת, וכשהילדים בבית איתה חלק מהזמן. ״להיות שנתיים בלי השקעה זה מבחן אמונה רציני״, היא אומרת. כשהקצב תסכל אותה, הזכירה לעצמה שגם התקדמות איטית היא עדיין התקדמות: ״גם מי שהולך מאוד לאט, עדיין מתקדם יותר מהר ממי שיושב על הספה ומשקיף מהצד״. ״ברור שאני לא רצה מהר בזמן כזה״, היא אומרת. ״עם תינוקת ופעוט צמודים אליי״.

50 אלף שקלים בשביל עשר דקות על הבמה

עוד לפני שההשקעה הראשונה נסגרה, בית החולים האמריקאי Hoag הזמין את משיח לכנס חדשנות רפואית גדול בלוס אנג׳לס. הוצעו לה עשר דקות על הבמה להציג את Buzzy, אך מחיר ההשתתפות עמד על 10,000 דולר. עם הטיסות ושאר ההוצאות, הנסיעה הייתה צפויה לעלות כ־50 אלף שקלים לפחות. במקביל התנהל תהליך השקעה, אבל היא נדרשה להשיב לכנס לפני שתדע אם הכסף ייכנס.

״היו כמה מבחני אמונה בדרך, זה היה אחד מהם״, היא אומרת. כדי להחליט היא חזרה לשאלה שמלווה אותה ברגעים כאלה: מה הגרוע ביותר שיכול לקרות? מבחינתה, התרחיש הגרוע היה שתפסיד את הכסף ותצטרך להחזיר אותו בעתיד. האפשרות האחרת הייתה לוותר על ההזדמנות בלי לדעת מה הייתה יכולה להפיק ממנה.

משיח בחרה לקחת את הסיכון ולטוס. זו הייתה הפעם הראשונה שבה עזבה את ילדיה מאז שנולדו. בקהל ישב המנכ״ל של ProMedix Health, חברה אמריקאית שמנטרת מרחוק מדדים רפואיים של מטופלים. לאחר ההרצאה הוא ניגש אליה. ״אנחנו חייבים לדבר״, אמר לה. ״אתם הכי קרובים שראיתי עד היום לפתרון לדבר הזה״. הקשר התפתח בהמשך ל־design partnership ול־LOI, וגם סייע להביא משקיע נוסף.

לבסוף נסגר סבב pre-seed של כ־550 אלף דולר, בהובלת קרן ICI ובהשתתפות מארק זיטר, משקיע אנג׳ל. יחד עם מענק מ־Extreme TechAbility, השקעה מהתעשייה האווירית, השקעה ממשקיע אנג׳ל אסטרטגי נוסף וקמפיין ה־Headstart, גייסה Buzzy עד היום כ־750 אלף דולר.

הודעה מ־Samsung שינתה את הדרך למוצר

כש־Buzzy עמדה להתחיל בפיתוח החומרה העצמאית שתכננה, קיבלה משיח הודעה לא צפויה בלינקדאין מ־Samsung: בואי נדבר. אחרי כמה שיחות קיבלה החברה גישה ל־SDK של Samsung Health, שאפשר לה להריץ את האלגוריתם שלה על שעוני Samsung, לשלוט בפעולת הסנסורים ולקבל מהם ישירות את ה־raw data הדרוש לה. במקום לפתח את כל שכבת החומרה בעצמה, נפתחה בפני Buzzy דרך קצרה משמעותית אל המוצר. משיח מתארת אותה כ״לעלות על ה־highway לכיוון המוצר״.

אבל לקיצור הדרך היה מחיר: השעון גדול מדי לתינוקות. כדי להתקדם, משיח הסכימה להניח בצד, לפחות זמנית, את ה־use case שבגללו הקימה את החברה. מבחינתה, זה לא היה ויתור על הבעיה אלא שינוי בדרך להגיע אליה.

במקביל, Buzzy עברה בהדרגה ממוצר להורים ולילדים למודל B2B מול ארגונים. כיום היא פועלת על שעונים חכמים, בעוד המשתמש או אדם קרוב יכולים לעקוב אחר הנתונים באפליקציה וארגונים מקבלים דשבורד לניטור ולחיזוי משברים. הפלטפורמה נבחנת בשני פיילוטים עם ארגוני בריאות ושיקום, לקראת מעבר להסכמים מסחריים.

הטכנולוגיה נשענת בין היתר על קצב לב, שונות קצב הלב, טמפרטורת עור ותנועה, ומנתחת את האותות הפיזיולוגיים הגולמיים והרציפים שמתקבלים מהשעון. לדברי החברה, בדרך הזאת נאספות עד פי 15,000 יותר נקודות מידע בהשוואה לניטור מקוטע רגיל של שעון חכם. לצד הנתונים האלה משולבים גם תיוגים שמוסיף המשתמש, וכך ניתן לבחון את השינויים ביחס לדפוס האישי שנבנה לאורך זמן.

לפי החברה, במחקר ראשוני שכלל עשרות משתמשים ויותר מ־4,000 ימי דאטה מתויגים, האלגוריתם זיהה עלייה בסטרס ביחס לדפוס האישי בדיוק של 86%. בשלב זה Buzzy מוגדרת ככלי תומך החלטה ולא כמוצר אבחוני או טיפולי, ולכן אינה נדרשת לאישור FDA.

משיח היא המייסדת והמנכ״לית של Buzzy. לצדה עובד יובל רייס, בעל תואר שני במדעי המחשב והתמחות בבינה מלאכותית, שמוביל את ה־R&D. בין היועצים נמצא פרופ׳ אבי פלד, פסיכיאטר מהטכניון שעוסק בביסוסן של אבחנות פסיכיאטריות, נוירומודולציה ואטיולוגיה ומלווה את החברה בצד הקליני.

הטיפ של נעמה: להישאר מחוברת למנוע הפנימי

ארבע שנים אחרי הקמת Buzzy, החברה נראית אחרת כמעט בכל פרמטר. היא נכנסת כיום גם לתחום ה־defense, סביב הערכת מוכנות של אנשים בתפקידים קריטיים, וקיבלה לאחרונה השקעה מהתעשייה האווירית. בהמשך היא צפויה לבצע פיילוט בחיל האוויר ולבחון הטמעה במערכות המיוצרות בידי תעשיות ביטחוניות. במובן מסוים, הטכנולוגיה שפיתחה מחזירה את משיח לעולם שממנו יצאה, מזווית אחרת.

גם אם המוצר, קהל היעד והשוק השתנו, המנוע שהוציא אותה לדרך נותר בעינו. ״אני חושבת שזה בעיקר היה להישאר מאוד מחוברת למנוע הפנימי שהוציא אותי לדרך מלכתחילה, למטרה הזאת, לשליחות הזאת״, היא אומרת. ״צריך לסמוך על עצמך הרבה, גם כשאת לא לגמרי בטוחה, ולדעת שתצליחי לתקן במהירות כשצריך״.

היא מתארת את הדרך כ״מרתון בספרינט״, ונזהרת גם היום מלהציג את Buzzy כסיפור הצלחה שהושלם. ״עדיין לא הגעתי לאימפקט שאני רוצה לעשות״, היא אומרת. ״נבחרתי למשימה שלא התנדבתי אליה - אבל היום היא השליחות שלי״.

השליחות התרחבה לאורך הדרך, אבל החזרה לתינוקות מבחינת משיח עוד תגיע. ״אין מצב שאני מוותרת על זה לתמיד״, היא אומרת. ״החזון הוא להפוך את Buzzy לתשתית חכמה שמתחברת למערכות שונות, לומדת כל אדם לאורך זמן, מזהה סימני הידרדרות ומתריעה על משברים עוד לפני שהם מתרחשים, ובמקרים מסוימים יכולה גם לסייע בהצלת חיים״.